<h1>פירוש המיוחס לרבינו חננאל — נדה</h1>
<h2>דף יט:</h2>
[נדה כ"ה ע"א] שאלו לר', המפלת שפיר מלא בשר מהו, אמר לא שמעתי, אמר ר' ישמעאל ביר' יוסי לפניו, כך אמר אבא, מלא דם טמאה משום נידה, מלא בשר טמאה משום לידה, אמר ליה ר' אילו דבר חדש אמרת לנו משמא דאביך שמענוך, השתא מדקמיתא כיחידאה קאמ', פיר' שפיר בלשון אלערב אלגישא, שיליה אלכשימה לה, סומכוס משום ר' מאיר [הא] נמי שמא כר' יהושע אמרה, דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם, ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומ' אינו ולד, ולית היל' כר' יהושע. איבעיא להו בשפיר צלול מחלוקת ר' יהושע וחכמים אבל עכור דברי הכל ולד, או דילמא בין זה ובין זה מחלוקת תיקו, אמר ריש לקיש מחלוקת בעכור אבל בצלול דברי הכל אינו ולד, ר' יהושע בן לוי אמר בצלול מחלוקת, ומותבינן עליה דריש לקיש מיהא, את זה דרש ר' יהושע בן חנניה, ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו וגו', מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר, אי אמרת [בשלמא] בצלול מחלוקת משום הכי איצטריך קרא, אלא אי אמרת בעכור מחלוקת, למה לי קרא, סברא הוא, אלא לאו שמע מינה בצלול מחלוקת. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מחלוקת בשפיר... אבל בצלול דברי הכל אינו ולד, אותיביה רבא לרב נחמן [אלא אמרו] סימן בולד בבהמה דקה טינוף, בגסה שיליא, באשה שפיר ושיליא, ואילו שפיר בבהמה לא פטר מבכורה, מאי טעמא דבאדם (הכי) [רבי] קרא שפיר ואפילו צלול, כדדרש ר' יהושע בן חנניה כול'. אמרו ליה לרב, הא רבי והא ר' ישמעאל ביר' יוסי והא רבנן והא ר' יהושע הא ר' הושעיא והא ר' יהושע בן לוי, מר כמאן סבירא ליה, אמר ליה שאני אומר בין שפיר צלול בין עכור אין חוששין לוולד, ושמואל אמר בין זה ובין זה חוששין, ואזדא שמואל לטעמיה, דכי אתא רב דימי מנהרדעא אמר, מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא, בר משפירא חדא דאתא קמיה מר שמואל ומתח ליה חוט מהאי גיסא וחזייה באידך גייסא, ואמר אם איתא דאיכא ולד לא הוה קליש וזיג כולי האי, וקימא לן כשמואל לחומרא, דהא עבד עובדא.
<h2>דף כא:</h2>
[נדה ל' ע"א] מתני', המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה כול', עד יום (ארבעים) [שמונים] ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה. תנא למה הוזכר זכר, אי לענין טומאה הא קתני נקבה שהיא י"ד ימים טמאתה, ואי לענין טהרה [ל' ב'] הא קתני נידה, דכל דם שרואה מחזקינן לה כנידה, אלא אמאי קתני זכר, שאם תראה יום שלשים וארבעה ותחזור יום ארבעים ואחד, מקולקלת עד ארבעים ושמונה, וכן לענין נקבה, אם ראתה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א תהא מקולקלת עד שמונים ושמונה, וכבר פירשנוה למעלה, [כ"ט ע"א].
[נדה כ"ז ע"ב] אלא היינו טעמא דר' שמעון, סופו כתחלתו, מה תחלתו דבר אחד ונעשה גנגלין, פיר' דבר הניגלל עמו, כגון תכריכין, ונעשה גלל למת וההיא תכריכיו הרקיב, אף סופו כיון שנגלל עפר עם הרקב ונעשו גל אחד נדחה תורת רקב, דתניא איזה הוא מת שיש לו רקב, זה שנקבר ערום בארון של שיש (או על גבי רצפה) או על גבי רצפה של אבנים, ואיזה הוא מת שאין לו רקב, המת שנקבר בכסות או בארון של עץ או על גבי רצפה [של לבנים], זה הוא מת שאין לו רקב, ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, לאפוקי הרוג, ש[הרי] יצא דמו ונשפך, (דתנן) [ותנן] התם [אהלות פ"ג מ"ב] מלא תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא, ור' שמעון מטהר, וצריכא, דאי אשמעינן מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור' שמעון מטהר, הוה אמינא הכא רבנן מטמו משום דמיכנף, אבל היכא דנתפזר מודו ליה לר' שמעון דטהור, דאין מאהיל חוזר ומאהיל, ואי אשמעינן הא, הוה אמינא בהא מטהר ר' שמעון משום דנתפזר, אבל היכא דמיכנף מודו להו לרבנן דמטמא, קא משמע לן דפליגי במכונף ופליגי במפוזר. מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא ור' שמעון מטהר, מאי טעמא דרבנן, לפי שאי איפשר למלא תרווד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרווד רקב. הא פשטינן טעמא דר' שמעון, דמטהר גבי רקב, משום דסבר סופו כתחלתו כול', הכא (נמי) [גבי] שיליא מאי טעמא דמטהר, אמר ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה, פיר' כיון דשליא מיערבא היא ומימיה, רבו המים בשליא וביטלוה, ור' שמעון ביר' אליעזר היא, דתנן ר' אליעזר אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר כול', ואוקימנה לר' אליעזר חררת דם וולד הוא ואמאי תיקבר, לפרסמה שילדה ונפטרה מן הבכורה, ותני ר' חייא, חררה זו אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ומקשינן, והא חררת דם זו מדפטרה גבי בכורה ולד מעליא הוא, אמאי אינה מטמאה, ופשיט ר' יוחנן, משום ביטול ברוב נגעו בה, פר' כיון דחזינן דלא יצאה חררה זו עד שיצא עמה כמה.. וכמה מים, לפיכך בטלה חררה זו באותן המים שרבו עליה. אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן, מודה ר' שמעון שהמפלת שיליא טמאה לידה, ואע"פ שהשיליא טהורה, מאי טעמא דר' יוחנן, שנ' אשה כי תזריע וילדה זכר וג' טמאה, אפילו לא ילדה אלא כמו מים כעין שהזריעה, כלומר כעין שכבת זרע בלבד, טמאה לידה.
<h2>דף כב.</h2>
[נדה כ"ז ע"א] שיליא בבית והבית מטמא באהל. תנו רבנן, שיליא בבית הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שיליא שאין עמה ולד, דברי ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון מטהרין, אמרו לו לר' מאיר, אי אתה מודה שאם הוציאו את השליא בספל לבית החיצון שיהא אותו הבית טהור, אמר להן אבל לפי שנמוק הוולד והלך לו ואינו בבית החיצון, אמרו לו כשם שאינו בחיצון כך אינו בבית הפנימי, אמר להם אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק פעמים. ואסיקנה, טעמ' דר' שמעון דמטהר משום דסבר כל טומאה שנתערב בה מין אחד ביטלה, והוא הדין לר' יהודה ולר' יוסי דמטהר כואתיה, והיינו דאחיכו עליה דרב פפא דלא הוה צריך למימר טעמ' דר' יהודה ור' יוסי נמי כר' שמעון, דהא בני פיקתא דהדדי נינהו. אמר להו רבא לרבנן דבי רב דהוו אמרי מאי טעמא דר' שמעון, דתניא מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא, ור' שמעון מטהר, הוו אמרי טעמא דר' שמעון שאי אפשר שלא ירבו שני פתיתי עפר על פתיתה אחת של רקב ויבטלו הפתיתה של רקב ברוב, ונמצא שחסר הרקב ממלא תרווד, וכיון שחסר אינו מטמא, דתנן באהלות פרק ב' [מ"ה], אילו אם ח[סרו] טהורין, כזית מן המת ומלא תרווד רקב כול', ואמ' ליה רבא אדרבא אי אפשר שלא ירבו שתי פתיתי רקב על פתיתה של עפר ובטלי העפר ונעשה הכל רקב ונעשה יתר מתרווד רקב.
<h2>דף כז:</h2>
[נדה מ"ז ע"ב] אמר רב, הלכתא בכוליה פרקין מעת לעת, כלומר, כל היכא דקתני בת י"ב שנה בן י"ג שנה בן עשרים שנה וכיוצא בהן, כולם שנים שלימות מיום ליום שנו, [ועולא אמר] דתנן בהו כך וכך שנים ויום אחד אילו הן שנים של[ימות], אבל עשרים שלא שנינו ויום אחד, אמרינן יום אחד ב[שנה חשוב שנה. ומקשינ]ן, בשלמא לעולא היינו דעד הכא קתני ויום אחד [בת אחת עשרה שנה וכו' ובבת] עשרים ובבן עשרים לא תני ויום אחד, [אלא לרב ליתני, ועוד תני] ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר, שנת עשרים [שיצאו ממנה שלשי]ם יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה, וכן הורה [רבי בלוד], שנת י"ח שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא שנת י"ח [לכל דבריה, בשלמא] הא דר' ור' יוסי בן כיפר כבית שמאי [והא כבית הלל, אלא לרב קשיא, דאמר בכולה] פירקין מעת לעת, ופריק רב ת[נאי היא], דתניא שנה האמורה בקדשים, כגון כבש תמים בן [שנה], כיוצא בו שנה האמורה בבתי ערי חומה עד מל[את] שנה תמימה כול', אמר רב אחא בר יעקב, בקדשים [כתיב] כבש בן שנתו, שלו ולא שנה של מניין עולם, וכן שנה האמורה בבתי ערי חומה, שנ' עד תם שנת ממכרו, ממכרו [שלו ול]א של מניין עולם, שתי שנים שבשדה אחוזה [שנ'] במספר [מ"ח א'] שני תבואות ימכר לך, בענן שנה שיש בה תבואות, מיכאן אמרו פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים, כגון שקנאה בסיון אוכל תבואת שנה זו וזורעה במרחשון ואוכל תבואתה, ועוד זורעה במרחשון ובא ואוכל תבואתה באייר וסיון, הנה שלש תבואות ב[שתי] שנים, שש בעבד עברי, שנא' שש שנים יעבד ובשביעית, פעמים שעובד גם בשביעית, מיכאן דבענן שנים שלימות.
<h2>דף מ.</h2>
[נדה כ"ג ע"א] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, טעמ' דר' מאיר הואיל וגלגל עיניהם דומה לגלגל עינו של אדם, אי הכי המפלת דמות נחש תהא טמאה לידה, דהא גלגל עינו של נחש דומה לגלגל עינו של אדם, וכי תימ' הכי נמי, דהמפלת דמות נחש אמו טמאה לידה, אי הכי לתניה במתניתין נחש, וכי תימא אי תנא במתניתין נחש הוה אמינא לא פליגי רבנן על ר' מאיר אלא בנחש בלבד, משום דלא כתיב ביה יצירה, לפיכך לא פריש ליה במתניתין, ומקשינן, וכי גלגל עיניו של בהמה דומה לגלגל עיניו של אדם, והא בבכורות [מ' ע"א] גבי מומי דבהמה תאני את שגלגל עיניו דומה לגלגל עיניו של אדם, מכלל שאינו דומה, ואם תמצא בהמה שדומה גילגל עינה לגלגל עיניו של אדם מום הוא, ופריק רב יצחק הא באוכמא, פי' בשחור של עין, והא בציהרא, פיר' באדום הסובב את השחור. ירוש' [פ"ג ה"ב] גלגלי אדם עגולין גלגלי בהמה ארוכים, אמ' ר' יוסי ביר' דבון, באדם לבן רבה על השחור, ובבהמה שחור רבה על הלבן של עין. ר' ינאי אומר טעמ' דר' מאיר הואיל ועיניהם של אילו השנויים במשנתנו מביטות לפניהם כשל אדם, למעוטי הני דלא מסתכלי אלא מן הצדדין, ומקשינן, והרי עוף דעיניהם מן הצדדין וקתני, ופריק אביי כי קתני במתניתין כגון קדיא וקיפופא, שעיניהם מהלכות לפניהם כשל אדם. ומותבינן על הא דר' מאיר מדר' חנניה בן אנטיגנס, דתאני נראין דברי ר' מאיר בבהמה וחייה, והאשה טמאה לידה, ונראין דברי חכמים במפלת כמין עופות שאינה טמאה לידה, ואמרינן אמאי תאני נראין דברי ר' מאיר בבהמה וח(מ)[יי]ה משום דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, קדיא וקיפופא נמי עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, אמאי תני נראין דברי חכמים שמטהרין, אלא ודאי לא אמרינן נראין דברי חכמים אלא בשאר עופות, שאין עיניהם הולכות לפניהם כשל אדם, ולא תני נראין אלא שר' מאיר חולק אפילו בשאר עופות, קשיא לאביי דאוקמה למתניתין דקתני המפלת כמין בהמה חייה ועוף, דהאי עוף דקתני בקדיא וקיפופא בלבד הוא, ופריק, חסורי מחסרא והכי קתני, אמר ר' חנינה בן גמליאל נראין דברי ר' מאיר בבהמה וחייה, והוא הדין לקדיא וקיפופא כול'. ואסקה רב אחה בר יעקב תיבדק לרבנן, ואי הפילה כמין קדיא וקיפוף טמאה לידה, מאי טעמ', הואיל ויש להן לסתות כאדם, לחיים, אבל אם הפילה כמין שאר עופות לא.
<h2>דף מג:</h2>
[נדה כ"ד ע"א] איתמר המפלת ביריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות, רב אמר באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה, ושמואל אמר באשה ולד, בבהמה מותר באכילה, ופליגי בדרב חנן בר אבא, דאמר השסועה בריה שיש לה שני גבין ושתי שדרות, רב סבר בריה כי האי גונא אינה בעולם שאינה מתקימת, וכי אגמריה רחמנא למשה דשסועה טמאה, במעי אמה אגמריה, הילכך כי האי גונא בבהמה אסורה באכילה, ושמואל אמר ביריה בעלמא היא מיחיא חיי ומתקימת, וכי אגמריה רחמנא למשה כי השסועה טמאה במי שיצא לאויר העולם, אבל מה שנבראת במעי אמה שריא מהאי בבהמה כל בבהמה תאכלו [חולין ס"ט ע"ב]. ומותיב רב שימי עליה דרב מיהא דתנן בבכורות [מ"ג ע"ב] ר' חנניה בן אנטיגנס אומר אף שיש לו שני גבין ושתי שדרות הרי זה מום, מום הוא דהוי לאו מיכלל דחיי, ופריק רב מתניתין דתנן התם בשדרתו עקומה ונראה כמי שיש לו שתי שדרות, ומותבינן עליה מיהא דתניא יש בעוברין שהן אסורין ב(י)ן (ארבעים) [ארבעה] לבהמה דקה ובן שמונה לבהמה גסה, ומשמונה ולמטה, כגון שבעה וששה כול', ובן (ארבעים) [ארבעה] לדקה ומארבעה ולמטה אסור, יצא מי שיש לו שני גבין ושתי שדרות, ודיקינן מאי יצא דקתני, יצא מכלל עוברין, שאפילו במעי אמו אסור, וקשיא לשמואל, ושני רב מתריץ לטעמיה, יש בעוברין שאסורין, כגון בן ארבעה לדקה ובן שמונה לגסה, והינו ולמטה אסור, במה דברים אמורים בשילדו ויצאו לאויר העולם קודם מלאות לדקה חמשה חדשים ולגסה תשעה חדשים, אבל במעי אימן משתרין, יצא מי שיש לו שני גבין ושתי שדרות, שאפילו כלו לו חדשיו או יצא לאויר העולם אסור, אבל במעי אמו שארי.
[נדה כ"ד ע"ב] ואסיקנה משמא דרב, המפלת בריית גוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, ומי שיש לו שני גבין ושתי שדרות, יכול תהא אמו טמאה לידה, תלמוד לומר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וג', מי שראוי לבריית נשמה, יצאו אילו שאינן ראויין לבריית נשמה. רב ירמיה סבר למעבד כשמואל, אמר ליה רב הונא מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא יהבת לה ימי טוהר, אלא עביד כרב, דקימאלן כל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא. וכיון דלגבי אדם אינו ולד, לגבי בהמה נמי מי שיש לו שני גבין ושתי שדראות אפילו במעי אמו אסור כרב.
<h2>דף מה.</h2>
[נדה מ"ט ע"ב] מתני', כל אבר ש[יש בו צפו]רן יש [בו עצם, ויש שיש בו עצם וכו'], יש בו צפורן מטמא במגע [ובמשא ובאהל. אמר רב חסדא דבר זה] רבנו ה[גדו]ל, והוא ר' אל[קים יהיה בעזרו אמרו, יד שיש בה] שש אצבעות, אותה היתירה אם יש בה עצם [ואין בה צפורן] מטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באוהל [שהיא] אינה איבר שלם, אמר ר' יוחנן ובשאינה נספרת על ג[ב היד], כלומר אינה עומדת בסדר האצבעות אלא כבשר הי[וצא] מן הסדר.
<h2>דף מו.</h2>
[נדה כ"ו ע"א] הא דתנן במסכת בכורות [מ"ו ע"א] המפלת סנדל או שליא או שפיר ומרוקם והיוצא מחותך, הבא אחריו בכור לנחלה ולא לכהן, קאמשלן דסנדל ולד הוא ונפטר הרחם, אלא הא דתני גבי כריתות המפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל למה לי להא דתניא אין סנדל בלא ולד, תיתי קרבן אולד, ופרקינן, איצטריך, שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמתיא קרבן אסנדל, או אם תלד ולד בגיותה וסנדל אחר שנתגיירה וכו', ודחינן להני שינויי מיהא דתניא כשיוצאין סנדל וולד אין יוצאין אלא כרוכין, הילכך לא איחשב לצאת ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם, וכן גויה ונתגיירה כיוצא בה. אמר רב פפא שמע מינה האי סנדל מיכרך כריך ולד אחרציה ומשלחף ליה כלפי רישיה, פיר' דביק ליה עד מתניו ומשם ולמעלה כלפי ראשו מתפרד, כדאמרינן [ב"ב צ"ט ע"א] גבי כרובים ודילמא שלחופי הוו משלחפי, וכדמתרגמינן שכל את ידיו של[חפינון לידו]הי בתרגום ירוש' [בראשית מ"ח], גבי בכורות כגון שיצאו דרך מ[רגלותיה]ם, דולד קדים נפיק, דהא אחרציה כריך ליה, ואמרי' [אפילו תימא מצומצמין] אע"ג דלא קדום חד מיניהו אלא נפק מצומצמין, [ואיפוך שמעתתא גבי בכורות] שיצאו דרך מרגלותיהם ולד דאית ביה [חיותא סריק ולא] נפיל, סנדל דלית ביה חיותא סריק [ונפיק].. ..אע"ג דסנדל קדים פטר רחמ' ק.. ..[גבי כריתות] כגון שיצאו דרך ראשיהן, ולד דאית [ביה חיותא מדנפיק רובי]ה הוה ליה לידה, סנדל איידי דלית [ביה חיותא מדנפיק] כוליה.
<h2>דף מו:</h2>
[נדה כ"ט ע"א] מתני', יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו הרי הוא כילוד, פיר' מסורס שלא כסידורו, כדתנן במגלה [י"ח ע"ב] קראה סירוסין, פיר' יצא מחותך כדרך בריתו, הראש ואחריו הכתפים והחזה והשדרה והירכות והשוקים והרגלים, מסורס שלא כבריתו, יצא הראש ואחריו הרגל וכיוצא באילו יצא שלא כסדר בריתו. אמר ר' אלעזר, ואפילו יצאה הראש, לא פטרה עד דיפקי איברים אחרים להשלימו לרוב, לא חשיב כילוד, ור' יוחנן אמר לא שנו, דבענן רוב האברים, אלא שאין הראש מכלל איברים שיצאו, אבל אם יצאה הראש פוטרת, וכיון שיצאה הראש טמאה משום לידה [ו]לא בענן רובו, ואסיקנה, בנפל שיצא שלם כולי עלמא, ר' יוחנן ור' אלעזר, לית להו דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים, אלא תרויהו סבירא להו בשיצא שלם הראש פוטר, דחשיב, וכל היכא דנפקא הראש לא בענן רובו, כי פליגי בשיצא מחותך או מסורס. אמר רב פפא כתנאי, יצא מחותך או מסורס משיצא רובו כול', ותרצה רב זביד הכי יצא מחותך מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד, הא כתיקונו הראש פוטר, ר' יוסי אומר כתיקונו לחיים, דאיפשר להתקיים, הוא דפטר הראש דהוא בן קיימא, שלא לחיים אין הראש פוטר אלא רובו. תניא נמי הכי, יצא מחותך מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד, כתיקונו הראש פוטר, ר' יוסי אומר משיצא כתיקונו לחיים, ואי זה הוא כתיקונו לחיים משיצא רוב ראשו, ואי זה הוא רוב ראשו, אבה יוסי בן חנן אומר משייראו צדעו, ר' יונתן בן יוסי אומר משתצא פדחתו, ויש אומ' משיראו קרני ראשו, וקיימא לן כר' יוסי, וכדמתריץ רב זביד [דהא] ר' יוחנן קאי כואתיה.
